האקדמיה:
היסטוריה מקומית מזווית גלובלית, השוואתית ותרבותית
למחקר ולהוראה באקדמיה יש היסטוריה מקומית וגלובלית. מהי בדיוק, וכיצד להפוך אותה לחלק חי מתוך העולם המקצועי שלנו היא השאלה שהסידרה מבקשת לענות עליה. הסידרה מפותחת במסגרת תוכנית מעברים לקידום לימודי המחקר בארץ, העשרתם. העמקתם והרחבתם. היא מכוונת גם להבניה רחבה ומקיפה יותר של “האזרחות האקדמית”. הבניה שאינה נעשת כרגיל במסגרת המוסדית הקיימת. קהל היעד הוא כמובן תלמיד ותלמידות מחקר ופוסט-דוקטורנטים אבל גם הסגלים המנהליים והאקדמיים.
התוכנית הקיימת תתעדכן ותתרחב כדי לכללול בהמשך מוסדות והיבטים שאינם מופיעים כרגע. ההערות, תובנות והצעות יתקבלו בברכה ובהערכה.
עידכונים ותוספות ניתן לקבל דרך רישום לרשת מעברים (מתאים בעיקר לתלמידי מחקר ופוסט דוקטרנטים) אבל גם דרך היומן האלקטרוני של הסידרה ההיסטורית. יומן זה מכיל את כתובות הזום למפגשים ומקל על ניהול הזמן והצפיה. כמו כן לרשותכם יומן אלקטורני של כל פעילויות מעברים וגם ספציפית ורק לסידרה “מידות טובות, מידות רעות באקדמיה” .
- הרצאת פתיחה: ד”ר אורי כהן, כל ההתחלות: השכלה גבוהה בתקופת טרום העצמאות, יום רביעי ה 17 בפברואר 2021, שעה 20.00 עד 21.00. דברי פתיחה: גב’ ורדית ארז, יו”ר ועד העובדים המנהליים באונ’ העברית. כתובת הזום למפגש כאן.
הדיון יתמקד בכינון התשתית המוסדית של ההשכלה הגבוהה בארץ ישראל המנדטורית תוך יצירה של מגוון רחב של מסגרות מחקר והוראה שביקשו לאמץ במהירות וביעילות את המודלים שהתפתחו באירופה: האוניברסיטה העברית, הטכניון בחיפה ומכון דניאל זיו ברחובות. נעמוד על תפקידם של ד”ר חיים ויצמן, ד”ר יהודה לייב מאגנס ופרופ’ אלברט איינשטיין ולצידם רעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי וברל כצנלסון ונסיונותיהם לעצב מוסדות חדשים אלה. נקודה מרכזית שתועלה היא השפעתה העצומה של יהדות העולם, בעיקר יהדות ארצות הברית בהקמה ובניהול של המערכות האקדמיות שהובילה בין השאר להתחזקות חסרת תקדים של האוטונומיה המוסדית של האוניברסיטה העברית.
ד”ר אורי כהן, בנם של הלה ולטיף. למד בבית הספר היסודי ‘גאולים’ בחולון ואת לימודי התיכון בפנימיית “בויאר” בירושלים בין השנים 1978-1974. למד סוציולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, את ראשית לימודיו לתואר שני החל באוניברסיטת תל אביב ואותם השלים באוניברסיטה העברית בירושלים בהצטיינות. כתב את עבודת התזה והדוקטורט בהנחיית פרופסור משה ליסק וקיבל תואר דוקטור בשנת 2001. נושא עבודת הדוקטורט: “האוניברסיטה העברית בירושלים בעשור הראשון למדינת ישראל: אוניברסיטה בין אוטונומיה אקדמית להסתגלות פוליטית”. החל משנת 2001 החל להרצות בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בייסוד ובהתבססות של מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, כמו גם בהיסטוריה הפוליטית החברתית-כלכלית והרעיונית של מדינת ישראל. ספרים של אורי כהן בנושא כוללים את ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה; אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה; מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע: ממכון דניאל זיו למכון ויצמן למדע 1949-1935; אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים 1967-1948
- ד”ר אורי כהן, ביסוס ותנופה: ההשכלה הגבוהה מקום המדינה, יום שני,22 בפברואר 2021, שעה 20.00 עד 21.00 . כתובת הזום למפגש כאן.
הקמתה של מדינת ישראל והדרישה לעיצוב השדה האקדמי תחת כללי הפעולה הממלכתיים הפכו לדיון מרתק סביב מה שאני קוראת “אוניברסיטת אם”, קרי האוניברסיטה העברית שהייתה המובילה במוסדות האקדמיים בארץ. בן גוריון הוביל מדיניות של הכנעת האוניברסיטה העברית לדרישותיו כמו גם את הטכניון בחיפה ובו בזמן אפשר להם להתמיד במרחב מוגדל של חופש אקדמי הנשען על שיתוף פעולה מוסדי ורעיוני עמוק עם עקרונות השלטון של המפלגה הדומיננטית דאז, מפא”י. כתוצאה מכך השליטים החדשים אפשרו הקמה של ארבע אוניברסיטות מחקר חדשות שפעלו תחת החסות וההשפעה של האוניברסיטה העברית ובכך כוננה מערכת שבראשיתה הייתה יזמית ומתפתחת במהירות זאת עד לשנות השבעים שבהם החלו לעלות סדקים ובקיעים חדשים שהצביעו אל חולשותיה החברתית. נבחן את התוצאות של הנסיונות לפתור סוגיות אלה באמצעות המכינות הקדם אקדמיות, האוניברסיטה הפתוחה והרעיון להקמתה של אוניברסיטה בצפת.
ד”ר אורי כהן, בנם של הלה ולטיף. למד בבית הספר היסודי ‘גאולים’ בחולון ואת לימודי התיכון בפנימיית “בויאר” בירושלים בין השנים 1978-1974. למד סוציולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, את ראשית לימודיו לתואר שני החל באוניברסיטת תל אביב ואותם השלים באוניברסיטה העברית בירושלים בהצטיינות. כתב את עבודת התזה והדוקטורט בהנחיית פרופסור משה ליסק וקיבל תואר דוקטור בשנת 2001. נושא עבודת הדוקטורט: “האוניברסיטה העברית בירושלים בעשור הראשון למדינת ישראל: אוניברסיטה בין אוטונומיה אקדמית להסתגלות פוליטית”. החל משנת 2001 החל להרצות בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בייסוד ובהתבססות של מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, כמו גם בהיסטוריה הפוליטית החברתית-כלכלית והרעיונית של מדינת ישראל. ספרים של אורי כהן בנושא כוללים את ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה; אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה; מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע: ממכון דניאל זיו למכון ויצמן למדע 1949-1935; אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים 1967-1948
- 3. Mitchell G. Ash, University of Vienna, Why Universities? A Multifunctional Institution in Comparative Historical Perspective, Monday March 1st , 2021, 20.00-21.00, Zoom link here.
This talk presents a selective overview of modern university history from the French Revolution to the present, with examples from France, Germany (including but not limited to the Nazi era), Britain, the United States, the Soviet Union and other countries. The central thesis defended here is that, contrary to claims still widely advanced today, the modern university has never been only a research institution. Rather, universities have been multifunctional since they arose in the Middle Ages; what has changed over time is the mix of functions, which has been influenced by an array of political, social and economic factors. Implications of this claim for current discussions of academic freedom will be noted in the conclusion.
Mitchell G. Ash (Ph.D. Harvard University) is Professor Emeritus of Modern History at the University of Vienna, Austria. He is a member of the Berlin-Brandenburg Academy of Sciences and Humanities and the European Academy of Sciences and Arts. Before his appointment to Vienna in 1997, he taught German history and history of science from 1984 to 1997 at the University of Iowa. Ash was a Fellow at the Center for Advanced Study (Wissenschaftskolleg) in Berlin 1990-1991, and has held visiting professorships or research appointments at the Free University of Berlin, the University of Göttingen, the Hebrew University of Jerusalem, the University of California at Berkeley, Princeton University and the Max-Planck-Institute for History of Science in Berlin. He is author or editor of 19 books and more than 160 articles and chapters focusing on the sciences and universities in political, social and cultural contexts in the nineteenth and twentieth centuries, the history of human-animal relations and the history of the human sciences. He is currently working on a major research project entitled “Scientific and Political Regime Changes in Germany and Austria, 1918, 1933/38, 1945 and 1990”.
- פרופ’ מנחם קליין, אוניברסיטת בר-אילן, בר-אילן, אקדמיה, דת ופוליטיקה, יום שני, ה 15 במרץ 2021, שעה 20.00 עד 21.00 כתובת הזום למפגש כאן
נפתח את השיחה בתיאור המניעים לכתיבת הספר הניסיונות למנוע את פרסומו ואמשיך בתיאור הנושאים בהם עסקתי וכמה מהמסקנות שלו. הספר אינו רק מקרה פרטי אל אוניברסיטה אחת אלא תיאור היסטורי של יצירת מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל. בר אילן שימשה כזרז ליצירת המערכת בראשית שנות ה-50 . המערכת הזו נותרה ללא שינוי עד הופעת המכללות בשנות ה-80 וחלק ממרכיביה נותרו בעינם עד היום. הספר החל את הגל הצנוע עדיין של כתיבת ההיסטוריה של האוניברסיטאות בישראל
פרופ’ מנחם קליין הוא פרופ’ אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן, ישראל. פרופ’ קליין למד לימודי מזרח תיכון ואסלאם באוניברסיטה העברית שבירושלים. בין השנים 1992-3 ו-2001-2 היה עמית מחקר בסנט אנטוני’ס קולג’, באוניברסיטת אוקספורד. ב-2006 היה פרופ’ אורח ב – MIT [המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס] וב-2010 עמית מחקר בכיר בתוכנית פרננד בראודל במכון האוניברסיטאי האירופאי, פירנצה, איטליה. בשנת 2011 היה פרופ’ קליין חוקר אורח באוניברסיטת ליידן, הולנד, ובשנים 2015, 2018, ו-2020 בקינג’ס קולג’ שבלונדון. בשנת 2000 פרופ’ קליין היה יועצו של שר החוץ, פרופ’ שלמה בן-עמי בנושא המשא ומתן עם הפלסטינים ושאלת ירושלים, וחבר בצוות יועצי ראש הממשלה אהוד ברק. החל משנת 1996 לוקח פרופ’ קליין חלק במשא מתן לא רשמי עם מקביליו הפלסטינים. בשנת 2003 הוא חתם יחד עם נציגים בכירים ישראלים ופלסטינים על יוזמת ג’נבה- הצעה מפורטת להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. פרופ’ קליין הינו עמית בכיר בפורום ברונו קרייסקי לדיאלוג בינלאומי וחבר דירקטוריון בכתב העת Palestine – Israel Journal. בעבר היה חבר הנהלת “בצלם”, וחבר מערכת הוצאת הספרים של האוניבברסיטה הפתוחה. ספרו האחרון של פרופ’ קליין rafat and Abbas Portraits of Leadership in a State Postponed [ערפאת ועבאס פורטרטים של מנהיגות במדינה מושעית] פורסם באוקטובר 2019 בהוצאת הרסט לונדון ואוניברסיטת אוקספורד ניו-יורק.
- התפתחות האנתרופולוגיה בישראל: המקרה של “אנתרופולוגיה בבית”, עם ד”ר אורית אבוהב, מכללת בית ברל. מנחה, ד”ר לירון שני, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה, האוניברסיטה העברית, יום שני, ה 22 במרץ, 2021, שעה 20.00 עד 21.000. כתובת הזום למפגש כאן
שיחה זו היא מעין מבוא להתפתחות האנתרופולוגיה בישראל, באמצעות הדיון באחד ממאפייניה הבולטים והאתגר המיוחד שמלווה אותה לאורך כל דרכה – עריכת המחקר “בבית”, כלומר בישראל. אנתרופולוגים ישראלים יצאו לשדה הקרוב לביתם מבחינה גיאוגרפית, ועל פי אמות מידה מסוימות גם מבחינת השתייכותם לאותה תרבות/חברה, אך בריחוק מוגדר מראש או מובנה מתודולוגית ממושאי מחקרם. עבודה אנתרופולוגית בבית מעוררת התחבטויות מסוגים שונים, קשיים ואתגרים הייחודיים לה, כמו: האם וכיצד ניתן לבדוק שאלה מחקרית בתנאי קרבה מקסימלית בין החוקרים ונשואי מחקרם, מהי אותה “מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ”, משאת נפשו של האנתרופולוג; אופני ההתמודדות עם איתגור המובן מאליו והזרת המוכר הנלווה לו, או מיהו ה”אח” המוגדר כ”אחר”; מהן המגבלות האתיות הנכפות על החוקר במחקר בחברתו שלו; מהן המגבלות העצמיות על הביקורתיות הנדרשות במחקר בבית, והפשרות שאפשר לחיות איתן. ולבסוף, מה טיב יחסי הכוח שבין החוקר לנחקריו בהקשר הביתי. הקשיים והמלכודות שעומדים בפני החוקר בביתו בישראל הביאו לפיתוח אסטרטגיות מחקר, ובעיקר כתיבה הנרטיבית ושיתוף הנחקרים ומידה רבה של רפלקסיביות. בשיחה זו אעלה בעיות, אצביע על יתרונות וחסרונות ובעיקר אשתף בלבטים שליוו אותי, האנתרופולוגית שהשבט שלה הוא אנתרופולוגים ישראלים וחקרה את מוריה בהווה ובעבר ואת מי שהעניק לה את כרטיס הכניסה לגילדה.
דר’ אורית אבוהב, מרצה בכירה בגמלאות במכללת בית ברל. רכשה את כל שלושת תאריה האקדמיים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. נושאי מחקרה הם בעיקר על התפתחות האנתרופולוגיה בישראל וחתונה ומתנות חתונה בישראל. עמדה בראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית בשנים .2007-2009. בשנת 2011 זכתה לפרס הקרן הישראלית למדע (ISF) . מבחר פרסומים הנוגעים לנושא השיחה: “אנתרופולוגיה בהתהוות: האוניברסיטה העברית ומדעי האדם” בתוך חגית לבסקי (עורכת), האוניברסיטה העברית בימי הבית הלאומי: התבססות וצמיחה 1925 – 1948, ירושלים: מאגנס, עמ’ 573 – 594. 2005; קרוב אצל אחרים, רסלינג 2010; מסעם של טקסטים באנתרופולוגיה לארץ הקודש: על מאה שנים של תרגומי אנתרופולוגיה לעברית, קתרזיס, 12:30-61. 2009; “הידע האנתרופולוגי ורתימתו לפרויקט בינוי האומה; הפרויקט הציוני ומדינת ישראל/ המהפכה הכמאליסטית וטורקיה”, מגמות, נד(1): 287 – 314. 2019; “אריך בראואר- האתנוגרף שנשכח”, פעמים, 158: 9-48. 2019. אבוהב אורית, אסתר הרצוג, הרוי גולדברג ועמנואל מרקס, “האנתרופולוגיה החברתית בישראל –מקורותיה וייחודה”, בתוך אבוהב ואחרים (עורכים), ישראל: אנתרופולוגיה מקומית, צ’ריקובר.1998;
ד״ר לירון שני הוא חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במחלקה ללימודי מדע וטכנולוגיה (STS) ב-MIT. לירון הוא אנתרופולוג המתמקד בפרשנויות השונות של קבוצות שונות לטבע, כיצד הן משתמשות בפרשנויות שלהן למטרות פוליטיות וכיצד פעולות אלו משפיעים על החברה והסביבה. תחומי העניין שלו הם: אנתרופולוגיה של סביבה, מדע וחקלאות; היחסים בין האנושי והלא אנושי; המרחב הכפרי והשפעות עדין המידע על החברה והסביבה. לירון הקים ומתפעל את האתר, דף הפייסבוק וקהילת “בחברת האדם” על אנתרופולוגיה בישראל ובעולם, שיש להם כבר למעלה מ7500 עוקבים.
- 6. האוניברסיטה העברית במרחב האימפריאליוהמקומי בתקופת המנדט, גב’ עדי לבני ומר עמית לוי. מנחה ד”ר שירה וילקוף, יום שלישי, 13 באפריל 2021 , 16.00 ל 17.30, כתובת הזום למפגש כאן
אנחנו רגילים לחשוב על האוניברסיטה העברית כאילו הייתה אוניברסיטה ישראלית מאז ומעולם. גם כשמדברים על ההיסטוריה שלה לפני קום המדינה, מאז פתיחתה ב-1925, הנטייה היא להתמקד ביישוב היהודי בפלשתינה-א”י ובמקומה של האוניברסיטה העברית ואנשיה בתוך התנועה הציונית. אך המרחב שבו שכנה האוניברסיטה הותיר חותם משמעותי על ההתגבשות שלה ושל האקדמיה הישראלית כולה. בשיחה בהנחיית ד”ר שירה וילקוף, עדי לבני ועמית לוי יבקשו להציג היסטוריה-מוקדמת קצת אחרת של האוניברסיטה העברית, כזו שמתמקדת במרחב שבו פעלה בתקופת המנדט, וביחסיה עם ערביי פלסטין והארצות השכנות מחד ועם השלטון הבריטי מאידך.
ד”ר שירה וילקוף מלמדת במסלול לאדריכלות נוף בטכניון. שירה היא היסטוריונית של המרחב, התכנון והעירוניות בישראל. המחקר שלה עוסק בממשקים בין הפרופסיה, הפוליטיקה, ועיצוב המרחב המקומי בזיקה למעברי ידע טרנסלאומיים. במסגרת מחקר הפוסטדוקטורט שלה בשנת 2018, הייתה שירה חברה בצוות פרויקט קטלוג הארכיון ההיסטורי של האוניברסיטה העברית.
גב’ עדי לבני משלימה את הדוקטורט שלה במכון ליהדות זמננו ובחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ובוגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח בבית ספר מנדל. עבודת הדוקטורט שלה:שלה “אוניברסיטה ואימפריה בפלסטיין המדינטורית” עוסקת בזיקות וההשפעות של האוניברסיטה מחוץ ל’יישוב’. בשנים 2016-2018 עדי ריכזה את פרויקט קטלוג הארכיון ההיסטורי של האוניברסיטה העברית ואצרה (יחד עם עדה ורדי) את התערוכה “הוראת שעה: האוניברסיטה העברית המלומדים היהודים והפרידה מאירופה“.
מר עמית לוי הוא תלמיד מחקר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית שמתעניין בשאלות של הגירת ידע ומפגשים בין-תרבותיים. בעבודתו הוא עוסק בהתפתחות המזרחנות בפלשתינה/ישראל על בסיס שורשיו הגרמניים של התחום, ובשאלות שנובעות מתוך המעבר ממפגש טקסטואלי עם המזרח למפגש ממשי עמו, בשנות המנדט ובראשית ימיה של מדינת ישראל. עמית שימש רכז אקדמי של מפעל תולדות האוניברסיטה העברית, ומתאם מחקר של פרויקט ‘קרעי תרבות’, שיתוף פעולה ישראלי-גרמני לאיתור, שימור וקיטלוג עזבונות של מלומדים ואנשי רוח יהודים-גרמנים בישראל. כיום עמית הוא מנהל העריכה של כתב העת ‘נהריים’ לחקר הספרות ותולדות התרבות היהודית-גרמנית, בהוצאת דה גרויטר.
- ד”ר אסף זלצר, תפתח עלינו מצפון ברכתה וטובתה של תרבות הרוח, ממכון לאוניברסיטה – שנות ההקמה של אוניברסיטת חיפה, יום שני, 26 באפריל 2021, בין השעות 20.00- 21.00. מנחה ד”ר צור שלו כתובת הזום למפגש כאן
קצת אחרי ייסודה של אוניברסיטת תל אביב ובמקביל להקמתה של האוניברסיטה בבאר שבע נוסד בחיפה מוסד להשכלה גבוהה – ‘האוניברסיטה העברית בירושלים – המכון אוניברסיטאי של חיפה’. בהמשך לחזונם של אנשי חיפה, שפעלו החל מראשית שנות החמישים לקדם את ההשכלה בעיר ובצפונה של הארץ, הפך המכון כעבור פחות מעשור לאוניברסיטה עצמאית על פסגת הכרמל (1972). בהרצאה אציג קווי יסוד להכרת דמותה של אוניברסיטת חיפה בעשורים הראשונים לפעילותה. בנוסף להצגת הסיבות והנסיבות להקמתה יידונו ההיבטים הגאוגרפיים והאדריכליים וכמובן שאלת היחסים עם ‘אוניברסיטת האם’. ההרצאה תתמקד בהקמתן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה והתפתחותן בשנות ההקמה.
ד”ר אסף זלצר, חבר סגל בחוג ללימודי ישראל. רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בירושלים שם החל לעסוק בהיסטוריה של הקמפוס בהר הצופים. בהמשך היה מעורב בפרויקט תולדות האוניברסיטה וכתב וערך את הכרך הרביעי בספרי האוניברסיטה (כרך האישים). היה מעורב בהקמתם של ייצוגים ויזולאיים בקמפוס העוסקים בהיסטוריה של האוניברסיטה שהבולטים בהם: ציורי קיר (קרמיים) בכניסה לקמפוסים (ביחד עם האוצרת מיכל מור); תערוכה על טקס הפתיחה של האוניברסיטה בשנת 1925 ועוד. לאחר ההגירה מרצון לאוניברסיטה חיפה החל בשנה האחרונה לקדם את המחקר על תולדות אוניברסיטת חיפה.
- מוסד האוניברסיטה: מבט היסטורי ועולמי פרופ׳ גילי דרורי, יום שני , 10 במאי 2021, שעה 20.00 עד 21.00. כתובת הזום למפגש כאן
ההשכלה הגבוהה והמדע שלנו כאן ועכשיו, שהיקנו לישראל גאווה לאומית ומוניטין עולמי כמעצמת ידע ופיתוח, משוקעים בהיסטוריה ארוכה של מוסד האוניברסיטה ובשדה עולמי רחב היקף של האקדמיה. מהם שורשיה של האוניברסיטה ומהם גילגוליו של מוסד האוניברסיטה לאורך אלף השנים מאז היווסדה של האוניברסיטה הראשונה בשנת 1088? כיצד התרחבותה של האקדמיה בעולם, בעיקר מאז תחילת המאה ה-20, השפיעה על מגוון האוניברסיטאות ומאפייניהם ברחבי העולם היום? ומה מקומן של האוניברסיטאות והמכללות בישראל של ימינו בהקשר ההסטורי והעולמי הזה? בשיחה זו נשתמש במונחים סוציולוגיים של גלוקליזציה, זהות וארגון בכדי לבחון מהי האוניברסיטה של המאה ה-21 ומהי אוניברסיטה ישראלית.
פרופסור גילי דרורי היא סוציולוגית, חברת סגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וראשת פורום אירופה באוניברסיטה העברית. את השכלתה האקדמית כסוציולוגית רכשה באוניברסיטת תל אביב (בוגר, בשילוב עם מדע המדינה, ומוסמך) ובאוניברסיטת סטאנפורד (דוקטורט, 1997). מחקריה מתמקדים רובם ככולם בסוציולוגיה עולמית: חקר הגלובליזציה וניתוח השלכותיו של תהליך גורף זה על מדינות, ארגונים ובעיקר על רעיונות ותפיסות. בין התופעות והתהליכים העולמיים והבינלאומיים אותם היא חוקרת, לרוב בשיטות מחקר המכונות כמותניות, נכללים הנושאים: אקדמיה וחינוך; ארגון וניהול; זכויות אדם; אי-שיוויון מקוון; רב-תרבותיות; מדע, טכנולוגיה וחדשנות. בנוסף, גילי דרורי כותבת על התיאוריה המוסדית, תיאוריית החברה העולמית, שחקנות, ומימשלות. מאז הצטרפותה לסגל האוניברסיטה העברית בשנת 2011, גילי דרורי מלמדת קורסים בנושאי גלובליזציה, חקר ארגונים, חדשנות ויזמות, וניהול עולמי, לצד קורסי הכנה למחקר מתקדם. במהלך הקריירה האקדמית שלה, לימדה גילי דרורי במשך עשור באוניברסיטת סטאנפורד ושימשה כראשת תוכנית המצוינות ללימודי יחסים בינלאומיים בסטאנפורד. בשנים 2018-2020 כיהנה כנשיאת האגודה הסוציולוגית הישראלית וכעת היא מכהנת כעמיתה בכירה ב Martin Buber Society of Fellows.
- 9. Johan Östling Humboldt and the Modern German University, Monday, May 25th, 2021, 20.00-21.00, Zoom link here.
This lecture is about the idea of the university in modern Germany. The key issue is how the Humboldtian tradition was transformed and gave direction to the debates. Drawing on recent studies which have shown that the Humboldtian tradition was an invention of the late 19th century, Östling investigates in what ways Humboldt’s ideas have been appropriated for various purposes in different historical contexts and epochs. His presentation concentrates on three significant periods of reform: the immediate postwar period in the late 1940s; the Federal Republic in the 1960s; and the Bologna Process in the 2000s.
Johan Östling is a historian and Wallenberg Academy Fellow at the Department of History, Lund University. He is the director of the Lund Centre for the History of Knowledge (LUCK). Östling’s research encompasses various aspects of modern European history, in particular the history of knowledge, intellectual history and the history of the university. His recent publications include Humboldt and the Modern German University (2018), Circulation of Knowledge (2018), Forms of Knowledge (2020) and Histories of Knowledge in Postwar Scandinavia (2020).
- 10. פרופ’ אלכס לובצקי, המתמטיקה בישראל: מבט לעבר ולעתיד, יום שני , ה 7 ביוני 2021, 00 עד 21.00. כתובת הזום למפגש כאן
המתמטיקה בישראל הייתה ועודנה אחד ממוקדי ההצטיינות של האקדמיה בישראל, ואולי אפילו “היהלום שבכתר”. נסקור בקצרה את תולדות המחקר המתמטי בישראל על חוזקותיו אבל גם חולשותיו. ננסה להבין מה הביא למצוינות זו ואיך ניתן לשמרה ולחזקה. מעניין במיוחד מה ניתן ללמוד ממנה לטובת דיסציפלינות אחרות באקדמיה הישראלית.
פרופ’ אלכס לובוצקי הוא חבר סגל במכון איינשטיין למתמטיקה, האוניברסיטה העברית. נולד ב- 1956 ברמת-גן. בזמן לימודי התיכון התחיל תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים שנה לאחר קבלת תעודת הבגרות והמשיך במסלול ישיר לדוקטורט, אותו סיים בגיל 23. לאחר 5 שנות שירות צבאי, הצטרף לסגל המכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית, בגיל 29 הפך לפרופסור חבר ו-4 שנים אחר כך לפרופסור מן המניין. לובוצקי כתב למעלה מ-150 מאמרים ו-4 ספרים, שימש כפרופסור אורח במוסדות רבים בעולם (אוניברסיטת קולומביה, Yale, סטנפורד, שיקגו, ETH והמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון). הוא זכה לפרסים ישראליים ובינלאומיים רבים, וביניהם: פרס ישראל, דוקטורט כבוד מאוניברסיטת שיקגו, חבר האקדמיה הישראלית והאקדמיה האמריקאית למדעים, קיבל מענק ERC שלוש פעמים, כל פעם ל-5 שנים, ועוד. לובוצקי היה והינו פעיל בזירה הציבורית באקדמיה ומחוצה לה, שמש בעבר כחבר כנסת וכנשיא האיגוד הישראלי למתמטיקה. נמנה על ראשוני המתיישבים באפרת בגוש עציון, נשוי, אב ל-6 וסב (גאה) ל-24 נכדים.
- פרופסור יצחק גרינברג, בית ברל, סיפורה של מכללה, יום שני, ה 21 ביוני 2021, שעה 20.00 עד 21.00. כתובת הזום למפגש כאן
השיחה תעסוק במשמעות הזיקה בין מוסד אקדמי לבין זרוע מפלגתית, בהשלכותיה ובתוצריה, כפי שבאו לכלל ביטוי במכללת בית ברל, אשר נוסדה על ידי קרן ברל כצנלסון – זרוע אדמיניסטרטיבית וכספית של מפלגת העבודה – והייתה בבעלותה. מדובר בזיקה שהיו גלומים בה מתח והתנגשות בין שתי מגמות סותרות. מצד אחד, גורם פוליטי שאינטרסים ושיקולים מפלגתיים אמורים להנחות אותו; ומצד שני, מוסד אקדמי שמעצם מהותו מושתת על חשיבה ביקורתית ועל פלורליזם וחופש אקדמי.
יצחק גרינברג הוא פרופסור אמירטוס במכללה האקדמית בית ברל. מחקריו עוסקים בזיקה בין אידיאולוגיה כלכלה ופוליטיקה ביישוב העברי בארץ ישראל ובמדינת ישראל. מספריו: “אנטומיה של משבר ידוע מראש: קריסת חברת העובדים בשנות השמונים” (2004),”פנחס ספיר: ביוגרפיה כלכלית פוליטית 1975-1949″ (2011), “זלמן ארן: פוליטיקאי כאינטלקטואל” (2018). ספרו: “אקדמיה ותנועה פוליטית: מכללת בית ברל 1990-1970” עתיד לראות אור בשנת 2021.
- פרופ’ עמי וולנסקי, ציוני דרך בהתפתחות ההשכלה הגבוהה בישראל, יום שני ה 5 ביולי 2021, בין השעות 20.00 עד 21.00. כתובת הזום למפגש כאן
המאבק על חוק המועצה להשכלה גבוהה; מי יחלק את התקציב הציבורי – המחלוקת על הקמת ות”ת; הרפורמה בחינוך העל יסודי; השלכות הרפורמה והמחלוקת על פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה; התפתחות תרבות “קיצורי הדרך” לתואר אקדמי; ההשלכה של פתיחת השערים על בעלי תואר שלישי; “העשור האבוד” והשלכותיו.
פרופ’ עמי וולנסקי הוא פרופ חבר בדימוס באוניברסיטת תל אביב; סמנכ”ל תכנון של משרד החינוך; המדען הראשי של המשרד; יועץ לארבעה שרי חינוך בתחום ההשכלה הגבוהה; חבר סגל בבית הספר למנהיגות במנדל; וולנסקי, ע. (2005): אקדמיה בסביבה משתנה: מדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל , , 2004-1952, הקיבוץ המאוחד, בני ברק, וולנסקי, ע. (2020): תלמידי האתמול תלמידי המחר: שלושה גלים של רפורמות בעולם החינוך, שוקן, תל אביב, כרך א’ 289 עמ’ כרך ב’ 273 עמ’). עומד להתפרסם באנגלית בהוצאת ספרינגר.
Emily J. Levine, Allies and Rivals: German-American Exchange dn the Rise of the Modern Research University
Monday, July 19th 10.00 AM Pacific Time; 20.00 Jerusalem Time
During the nineteenth century, nearly ten thousand Americans traveled to Germany to study in universities renowned for their research and teaching. By the mid-twentieth century, American institutions led the world. How did America become the center of higher education excellence? And what does that story reveal about who will lead in the twenty-first century? Allies and Rivals is the first history of the ascent of American higher education told through the lens of German-American exchange. In a series of compelling portraits of such leaders as Wilhelm von Humboldt, Martha Carey Thomas, and W.E.B. Du Bois, Emily J. Levine shows how academic innovators on both sides of the Atlantic competed and collaborated to shape the research university. Even as nations sought world dominance through scholarship, universities retained values apart from politics and economics. Open borders enabled Americans to unite the English college and German PhD to create the modern research university, a hybrid replicated the world over. In a captivating narrative spanning one hundred years Levine upends notions of the university as a timeless ideal, restoring universities to their rightful place in history. In so doing she reveals that innovation in the twentieth century was rooted in international cooperation— a crucial lesson that bears remembering today.
Emily Levine is Associate Professor of Education and (by courtesy) History at Stanford University. Previously she was Associate Professor of Modern European History at the University of North Carolina- Greensboro. Dr. Levine received her PhD in History and the Humanities at Stanford and her BA from Yale, where she later returned as an Andrew W. Mellon Postdoctoral Fellow. She is the author of Dreamland of Humanists: Warburg, Cassirer, Panofsky, and the Hamburg School (University of Chicago Press, 2013), which was awarded the Herbert Baxter Adams Prize by the American Historical Association for the best book in European history from 1815 through the 20th Century. Levine has published in The New York Times, the LA Review of Books, Foreign Policy, The Chronicle of Higher Education, and Inside Higher Ed, as well as in top scholarly journals. Her new book Allies and Rivals: German-American Exchange and the Rise of the Modern Research University, which was supported by fellowships from the National Humanities Center and the Alexander von Humboldt foundation, is forthcoming from the University of Chicago Press in July 2021.
מפגשים בהכנה
יסודות ופקולטות עיוניות באוניברסיטה העברית, ד”ר יהודית דורי דסטון. פרופ’ קובי מצר, ד”ר מרים סמט.
המחלקה לחינוך ובית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, 1948 – 1968: המחלקה לחינוך באוניברסיטה העברית, מאז היווסדה בשנת 1935 ובמשך העשורים הראשונים של מדינת ישראל, נעה בין מתן שירות למדינה על ידי הכשרת בעלי תפקידים במערכת החינוך ובין היות חוד החנית של המחקר וההשכלה הגבוהה בתחומי החינוך. תנועה זו התבררה במהלך עשרים השנים הראשונות של ישראל כניסיון לאחוז את החבל בשני קצותיו, שכן שאלת זכות הקיום של המחלקה ובית הספר לחינוך כחוג אוניברסיטאי המציע לימודים לקראת תארים אקדמיים עלתה שוב ושוב על הפרק. בדומה למחלקות אחרות של האוניברסיטה, שהיו מעורבות בתהליכי עיצוב וביסוס תחומים שלמים במדינה הצעירה, ניתנה למחלקה לחינוך, אשר היתה בעלת ותק של יותר מעשור בעת הקמת המדינה, הזדמנות להשפיע על מערכת החינוך ולתרום להתמודדות עם אתגריה המרכזיים, בעיקר באמצעות רשת הקשרים של אנשיה שרובם פעלו בכמה זירות חינוכיות במקביל על מנת לשפר את החינוך בישראל. ואולם מערך נסיבות הביא לגיבושו של מקצוע ההוראה כבעל מוניטין פחות ביחס למקצועות דורשי הסמכה אחרים שנלמדו גם הם באוניברסיטה העברית כדוגמת עריכת דין או רפואה. שלושת האתגרים המשמעותיים ביותר במערכת החינוך במהלך שני העשורים הראשונים היו: המחסור במורים, הרמה הירודה של ההכשרה להוראה בבתי ספר יסודיים והיווצרותם של פערים משמעותיים ברמת ההשכלה בקרב האוכלוסייה.
ד”ר מרים סמט היא היסטוריונית של החינוך, עמיתת פוסט-דוקטורט בפרויקט הממומן על ידי קרן המחקר הגרמנית DFG באוניברסיטה הטכנית בבראונשווייג ובשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים ומתגוררת בשנים האחרונות בגרמניה. את השכלתה האקדמית רכשה באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה ובמכון ליהדות זמננו. מחקריה מתמקדים בהיסטוריות השזורות של החינוך היהודי בעת החדשה ושל מערכת החינוך הישראלית. ספרה “חינוכאים ושיח החינוך ביישוב העברי” ייצא לאור במהלך 2021 בהוצאת מאגנס והוא זוכה פרס “עם עולם” ע”ש שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בעברית.
קובי מצר הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית, שבה היה חבר סגל מאז 1972, השנה בה קיבל את הדוקטורט בכלכלה באוניברסיטת שיקגו, ועד לפרישתו ב-2010. כיהן כדיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית (1995—1999), נשיא האגודה הישראלית לכלכלה (2009—2010) ונשיא האוניברסיטה הפתוחה (2013–2018). שימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות: ברקלי, נורת’ווסטרן, סטנפורד ו-LSE, וכעמית מחקר בקולג’ סט. אנתוניז של אוניברסיטת אוקספורד, ובמרכז הבינלאומי לחוקרים ע”ש וודרו וילסון בוושינגטון C.D תחומי מחקרו העיקריים הם ההיסטוריה הכלכלית של פלשתינה/ארץ ישראל בתקופת המנדט וישראל, והיבטים כלכליים של אתנו לאומיות וחברות מתיישבים. לאחרונה עסק בתולדותיהם של מדעי החברה באוניברסיטה העברית בעשרים השנים הראשונות למדינה, שבהן הוקמה ועוצבה בה הפקולטה למדעי החברה.
בין הספרים שכתב: הון לאומי לבית לאומי בהוצאת יד יצחק בן-צבי (1979), The Divided Economy of Mandatory Palestine, Cambridge University Press (1998). בין הספרים שערך (במשותף עם עמיתים):
Land Rights, Ethno-Nationalism and Sovereignty in History, Routledge, 2004 Settler Economies in World History, Brill 2012
הקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, 1950-1948: בראשית שנת 1948 נהגתה בידי מורי האוניברסיטה ומשפטנים בכירים בפלשתינה תכנית להקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אשר התממשה לכדי ייסוד הפקולטה כשנה ומחצה לאחר מכן. את הקמתה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה דווקא בתקופה זו יש להבין בתוך הקשרן של ההתפתחויות ההיסטוריות. ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הפכה האוניברסיטה למוסד המרכזי שעתיד היה לספק הכשרה אקדמית לפקידיה של המדינה הצעירה. הקשר בין ייסודה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה לבין הקמת המדינה היה אפוא גלוי ומוחשי כבר בראשית הדרך. שאיפותיהם של משפטנים באוניברסיטה ובמוסדות הישוב, ובהן השאיפה להכשיר במהירות וביעילות עורכי דין שישתלבו בתפקידים המשפטיים הרבים במוסדות המדינה וכן השאיפה לחזק את הריבונות היהודית במדינת ישראל ובפרט בעיר ירושלים, השפיעו באופן מכריע על קבלת החלטות חשובות בנוגע לייסודה של הפקולטה, מיקומה ותכני הלימוד בה. שתי הסוגיות המרכזיות שהן תולדה ישירה של הקשר בין הקמת הפקולטה להקמת המדינה, ואשר העסיקו כל העת את המייסדים, היו שאלת הריבונות היהודית וביטוייה בתהליך הקמת הפקולטה; ולצד זאת, המתח בין התכלית של פיתוח המחקר האקדמי לתכלית של הכשרה מקצועית, והתרומה הצפויה של כל אחת מהן לאוניברסיטה מצד אחד ולמדינת ישראל מצד אחר.
ד”ר יהודית דורי דסטון היא עמיתת מחקר במרכז אהרן ברק למחקר משפטי בינתחומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. כמו כן משמשת יהודית עוזרת משפטית בכירה בבית המשפט העליון. את השכלתה האקדמית רכשה באוניברסיטה העברית בפקולטה למשפטים ובחוג להיסטוריה של עם ישראל. מחקריה עוסקים בתפר שבין היסטוריה למשפט, ובין היתר במשפטי שואה בישראל ובגרמניה ובעיצוב הפרופסיה המשפטית בראשית ימיה של מדינת ישראל. ספרה “משפט דמיאניוק: הסוף לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל”, המבוסס על עבודת דוקטורט שהגישה באוניברסיטה העברית בשנת 2017, עתיד לראות אור בקרוב בעברית ובגרמנית.
אז מה זה מעברים?
פרויקט מעברים מלווה סטודנטים וסטודנטיות בעלי אוריינטציה מחקרית – מהתואר הראשון ועד הפוסט דוקטורט – בתהליכי ההתפתחות האישים והפרופסיונאליים שלהם.
השאיפה היא לתמוך, להאיץ, להעמיק ולקדם את התפתחות תלמידי המחקר קודם כל באמצעות יצירת רשתות תמיכה וסמינרים והעברת ידע. היוזמה מגיעה “מלמטה” בתקווה שבהמשך הפעילות תקודם – על ידי המוסדות האקדמיים והלאומיים עצמם – באמצעות יצירת מערכות תמיכה מקצועיות אשר ייתנו תמיכה אינטנסיבית יותר להתפתחות ההכשרה המחקרית על יסודותיה השונים, דהיינו ידע, כלים, תיאוריה ואזרחות אקדמית.
תוכנית האירועים של מעברים כוללת מודולים של פעולה: פיתוח קריירה (המודול הכתום) מענקי מחקר (מארי קירי, אי.אר.סי, המודול האדום), יחסים באקדמיה ויחסי מנחה מונחה (המודול הסגול), מיומנויות מחקר (המודל הירוק), תעסוקה וחיים מעבר לאקדמיה (המודול הוורוד), מנהיגות אקדמית וקווים לדמותינו (המודול התכול), מיומנויות כתיבה (המודול הצהוב) חברותות (המודול הירוק בהיר), סדרות על ההיסטוריה של האקדמיה במבט גלובלי, השוואתי ותיאורטי, פירסום ספרים והסידרה מידות טובות, מידות רעות באקדמיה.
פרויקט מעברים הוקם על ידי פרופ’ דוד לוי-פאור, מהמחלקה למדע המדינה ובית הספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל כחלק מפעילות למען תלמידי ותלמידות מחקר ולטובת זירה מחקרית לאומית, מלאת אנרגיה בתוך האקדמיה הישראלית.
הפרויקט הוא המשך לפעילות בנושא שהחלה כבר לפני 15 שנה כאשר יזם את כנס פרחי מחקר – הכנס השנתי הבינלאומי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בין לאומיים ומדיניות ציבורית. תחילה באונ’ חיפה ולאחר מכן באוניברסיטה העברית. בתמיכתו של פרופ’ בועז שמיר ז”ל, אז דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, יזם פרופ’ לוי-פאור (עם אחרים ושותפים טובים) את תוכנית הדוקטורנטים ואת תוכנית מלגות הנשיא בפקולטה למדעי החברה. כמו כן ובהמשך את תוכנית תל”מ במדע המדינה ויחבל (שהתרחבה מאז למוסדות ומחלקות אחרות, את תוכנית “לימוד בחברותא” באוניברסיטה העברית ועמד בראש תוכנית הדוקטורט של הקרן הבינלאומית לחינוך. הכישלון הגדול ביותר שלי עד כה היה ביישום תוכנית לימודי המחקר הלאומית שנתקלה בפוליטיקה מוסדית בין האוניברסיטאות לבין יו”ר ות”ת דאז, פרופ’ מנואל טרנכטנברג. אני מזכיר אותו כיוון שאני עדיין אופטימי.
הצטרפות למעברים פתוחה.
עודדו הצטרפות עמיתים ועמידות, תלמידים ותלמידות דרך אתר מעברים
סדרת היסטוריה באתר מעברים.