פרידה מבנימין: ביקורת, בגידה ועידן האנתרופוקן, ניצן ליבוביץ,
ב”הרצאה השנתית ע”ש מרסל רייך-רניצקי” אנסה לחשוב את רגע הסוף בהגותו של ולטר בנימין כרגע של חוסר נחת, כזה המחייב פעולה. אם חנה ארנדט תיארה ב-1968 את חששו של בנימין להיהפך ל”אירופאי האחרון”, קשה היום להימנע מהמחשבה שהוא אכן נעשה כזה: ההוגה האחרון של היבשת הישנה. במקום שינוי של העולם (או השפה) ברוח משנתו של בנימין, נעשתה מנת חלקנו האדרה מיתולוגית של בנימין עצמו ועבודת ציטוטים אינפלציונית, שהמוטיבציה הפוליטית השוויונית שלו נשכחה ממנה לחלוטין. בתחילת המאה החדשה נדמה שהגיע הזמן לומר לו: “היה שלום” (adieu).
סדרת ההרצאות השנתית לספרות גרמנית על שם מרסל רייך רניצקי 2017, עורך הסדרה: גלילי שחר, הוצ’ מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית 2018
http://humanities1.tau.ac.il/german_history/images/Adieu_Benjamin_3.pdf