קול קורא

קול קורא לגיליון מספר 17 של כתב העת “דברים”

בין אילמות לאלימות

אילמות היא מה שמעבר לשתיקה הסתמית, שהרי שתיקה כשלעצמה היא לא יותר מתיאור ביהביוריסטי של המצב; אילמות היא מעבר לאי-דיבור. אילמות היא תגובה של היעדר תגובה, שתיקה לנוכח מה שמקשה על הדיבור עד לכדי מניעה מוחלטת שלו. זו בוודאי אינה שתיקה שיש בהקשבה, שיש באמפתיה, שיש במבטם של האוהבים. זו אילמות לנוכח אלימות הטבע, אלימות הזולת, אלימות המדינה.

אילמות חוצה את האני כנגד עצמו, היא מסכסכת, היא מפרקת אותו לאני הרוצה לדבר ולאני שאינו מעז או יכול לדבר; היא שלילה של הדיבור. אבל הדיבור הוא האנושי. אילמות היא שלילה של האנושי.

אילמות היא דיבור עצור שמחכה להתפרץ, לחלופין היא חיפוש נואש אחר דיבור שלא מצליח להתממש. בין אילמות לאלימות מפריד רגע של חילוף, רגע של מעבר מסכסוך פנימי של העצמי לסכסוך עם הסביבה.

אילמות כזו היא לנוכח זעזוע, שבצידו יכולה להתקיים החלטה מודעת ולא-מודעת לשתוק, להיעלם דרך השתיקה, כמו אילמות דיסוציאטיבית ומעלימה של נפגעת מינית. אילמות היא גם חוסר יכולת למצוא את המילים, תחושה שמשהו חייב להיאמר, אבל שום דבר לא יכול להיאמר שהרי מה שייאמר – יהיה חסר ערך ושקרי, כמו האילמות שעוטפת אותנו לנוכח מראות השואה. אילמות היא התחמקות ממילים שמביאות בושה ואשמה, כמו אילמות לנוכח מה ש”אנחנו” עשינו, עכשיו או אי-אז בהיסטוריה, ולא רוצים לדבר אותו. אילמות היא גם הבחירה הלא-מודעת שלא לדבר לנוכח הזיכרון שלא יכול לשאת את עצמו במילים, ונותר כפות אל המראות. כמו הלום הקרב שלא מצליח לדבר את האירוע, מחפש את השקט שבשתיקה, אבל מגלה ששתיקה אינה בהכרח שקט. אילמות היא גם אותו ניסיון של העצמי לצמצם עצמו אל אותה נקודה ששואפת עצמה לאפס, כמו אותו תלמיד שניצב מול המורה הזועם ובוחר להשתבלל, להיעלם.

ולנוכח האילמות המתכנסת מתייצבת לה, לכאורה כאנטיתזה, האלימות כהתפרצות. אבל האם היא בהכרח אנטיתזה? שהרי גם האלימות לא מוצאת עצמה במילים אלא בפעולה; גם היא מתחמקת מהמילים. זה הניסיון להאמין שמרגע שאפסו המילים, או שאין רצון במילים, יש לתת לכוח לדבר. אלימות היא ייאוש אפיסטמולוגי, היא ייאוש פוליטי, היא ייאוש נפשי. היא מקום של מצוקה שאומר ‘אני לא יודע מה לעשות אז אני עושה מה שאני יודע’, להיות אלים. אלימות יכולה למקם עצמה כפעולה חוץ-תרבותית, אבל היא גם יכולה להסוות עצמה בתוך התרבות וגם אז להיות לא פחות, אם לא יותר, הרסנית ואכזרית.

אנו קוראים בקול קורא זה למי שמעוניין לבחון את הרצף שמתקיים בין אילמות, ובכלל לבחון את שאלת האלימות. יועדפו עדיין מאמרים שמחפשים את הדיאלקטיקה הזו בין אילמות לאלימות, אבל לא רק. לדיאלקטיקה זו פנים רבות מתחומי דעת שונים.

• זו דיאלקטיקה שנמצאת כבר במקרא בתיאור הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית, כאשר קין רוצח את הבל לנוכח חוסר יכולתו להביע את כאבו על נטישתו על ידי האב-אל.
• זו דיאלקטיקה, שנמצאת בילד שננטש והושתק על-ידי הוריו, שעבורו האלימות היא התקווה להכרה.
• זו דיאלקטיקה של מי שהוכפף תחת ההשתקה. אם זה האישה, השחור, המזרחי. זה ששפתו וזהותו נשללה ומחפש לדבר ויהי מה, אפילו אם באלימות.
• זה המקום שבו קולות תרבותיים חדשים מחפשים לעצמם נוכחות בשדה תרבותי כבוש (ספרות, אומנות, היסטוריה), לדבר כנגד אלימות הקאנון.
• זו דיאלקטיקה של המאבק הפילוסופי להתגבר על גבולות השפה המשתקים לנוכח התשוקה להרחיב את העצמי, את הידע, להעמיד משמעות.
• זה המקום של הקורבן שמושתק במשפט תחת כללי המשחק הפורמליים-משפטיים, ומחפש את האפשרות לדבר את כאבו.
• המקום שבמסגרתו התלמיד מחפש להתגבר על יחסי הכוח האינהרנטיים והמשתקים שיש בחינוך.
• זהו האופן שבו האנושות, תחת תחושת האין-אונים וחוסר היכולת והרצון הפוליטי-כלכלי, מדחיקה ומכחישה את משבר האקלים שמחכה (?) לאנושות מעבר לפינה. משבר שחייבים לדבר אותו מדעית, טכנולוגית, ספרותית, תקשורתית, מוסרית.
• רגע המעבר, הפנומנולוגי, טקסטואלי או סיבתי. פילוסופית, פסיכולוגית, ספרותית או היסטורית, מאילמות אל אלימות.
• זו האלימות של הרשתות החברתיות, אלימות שהיא כפולה. אחת, מעצם המסר המסוים שנמצא בהתבטאות, אבל לא פחות מזה מעצם ההצפה שמביאה עימה את התחושה של חיים בסביבה של אלימות, תחושה שלא מפסיקה לחלחל אל העצמי היומיומי.
• אלימות כייצוג הוויזואלי-אומנותי. אם כפרדוקס של יופי ולא מוסרי, אם כייצוג שבוחן את אפשרויות וגבולות הביטוי של התופעה. 

כל אלו הם דוגמאות וקווי פעולה לדיון אפשרי, מעורפלים ככל שיהיו, לרעיון שעומד בבסיסו של גיליון זה. אבל דווקא הערפול הזה, הוא שבבסיס המוטיבציה לגיליון. הגיליון מחפש אחר דיבור שמנסה לגשש ולפוגג ערפול זה במידת מה, או לפחות לתאר את הערפול עצמו. יודגש, קווי מחשבה אלו הם הצעות אבל אינם מיועדים להגביל בעיקרם. הגיליון מחפש אחר מאמרים שבמרכזם נמצאת האלימות כמושג וכתופעה. הגיליון מעדיף אומנם בעיקר מאמרים שעוסקים באופן שבו האלימות מתקיימת לנוכח אילמות, אבל לא רק. נשמח לקבל גם מאמרים שעוסקים באלימות עצמה ושיש בהם לתרום משמעותית להבנתה.

אנו קוראים לחוקרים מכל תחומי הידע, ממדעי הרוח, החברה והמדע, ממתודולוגיות פרשניות, איכותניות, כמותיות ומדעיות לתרום לשיח זה.

מועד אחרון לשליחת מאמרים: יום ב’, כ’ בטבת, תשפ”ד; 1/1/24

מערכת דברים

יעל פויס, קובי אסולין, ליאורה גולדמן

http://app.oranim.ac.il/dvarim/%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90/