בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית
קול קורא גיליון # 8 –
עיצוב זיכרון השואה בתרבות החזותית והחומרית
עורכים:
ליאור אלפרוביץ, אורי ברטל, דליה מרקוביץ, ליאת פרידמן, חיים לוסקי, נעמי מאירי דן
“מרבית האנשים”, כתב אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, “אינם שואבים את הידע שלהם על הרייך השלישי ועל פשעי הנאצים נגד היהודים מתוך מחקריהם של היסטוריונים, אלא מתוך יצירותיהם של סופרים, במאים, מחזאים, משוררים, מחברים ומפיקי תכניות טלוויזיה, מוצגים מוזיאונים, עיתונים ומגזינים פופולריים, אתרי אינטרנט, נאומים והופעות טקסיות של אישים פוליטיים ואנשי ציבור אחרים”. דברים אלו, המנסחים בצורה קולעת את מערכת עיצוב זיכרון השואה בימינו, מזמינים בחינה מעמיקה יותר של מקומה של התרבות החזותית והחומרית הפופולארית בהבניית הידע על אודות השואה ואופני תפיסתה בציבורים שונים שכן האמצעים החזותיים הפכו כיום לערוץ מרכזי להצגתה. מעבר לכך, העין המודרנית נחשפת כיום למגוון רחב של שואות, קטסטרופות ואלימות גלובלית באופן שגרתי באמצעים חזותיים אשר משפעים על תפיסת השואה באופן רטרוספקטיבי. לכן, נדרש בהכרח עיון בטענה שהמרת המחקרים ההיסטוריים במבעים תרבותיים מגוונים גרמה לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה, במיוחד כאשר עיקר הידע על אודות השואה לא מגיע ממנגנונים ממסדיים אלא מיוצרים פרטיים ומעשי תרבות פופולרית.
הגיליון השמיני של כתב העת “בצלאל” מבקש להציג מחקרים שישרטטו ויאפיינו את עיצוב תודעת השואה באמצעות מבעים שונים של התרבות החזותית והחומרית. הגיליון מבקש לייחד זירה אקדמית אשר תאתגר את המחקר המקובל על יצירות האמנות והתרבות העוסקות בשואת העם היהודי ובהקשר הרחב גם ברצח עמים שונים, ולדון בהם שלא מנקודת מבט של תיאוריות של ייצוג או הצגה היסטורית של הסיבות והנסיבות התרבותיות הקשורות במדיום או ביצירה, אלא מבחינת עיצוב אקטיבי של תודעה. דהיינו, הגיליון יוקדש לבחינת האופן בו המבע החזותי והחומרי על איכויותיו השונות משמש כלי לעיצוב תודעה ציבורית, אשר לא פעם משכתב את התפיסה ההיסטורית של השואה, מזכיר מאורעות מסוימים ומשכיח אחרים הקשורים בה והמשליכים על התפיסה הכוללת של מעשי רצח עם.
הגיליון מבקש לדון בכל אלו באמצעות הסוגיות הבאות:
– האופנים בהם מתבצע תהליך ההעברה והעיבוד של השואה ממרחב המחקר ההיסטורי לכדי מקור ידע חזותי וחומרי זמין ונגיש המעצב את תודעת השואה.
– בחינה וניתוח של יצירות חזותיות נבחרות, המשמשות מקור לרכישת ידע היסטורי משמעותי על אודות השואה.
– השוואה בן עיבוד זיכרון שואת העם היהודי והבניית הזיכרון שלה להבניית הזיכרון של מעשי רצח עם אחרים (כגון רצח העם הארמני, רצח העם הכורדי, רצח העם הסורי, רצח העם ברואנדה, רצח העם בדרפור, ההפצצה הגרעינית ביפן וכו’).
– המתח בין זיכרון, שכחה והשכחה ככל שהדבר נוגע בשואה. איזה חלקים מאירה התרבות הפופולארית ואיזה חלקים היא מסתירה? כיצד משמשת התרבות הפופולארית/החזותית/החומרית כסוכן חתרני להבניית הזכרון המוסדי?
– האופן בו ייצוג חזותי של מאורע, תופעה, רעיון, אתר או דמות הקשורים בתולדות השואה/רצח עם, משמש בפועל כאמצעי לרכישה או הפצה של ידע היסטורי על אודות השואה/רצח עם.
– ייצוג של שורדי שואה ומעמדה ותרומתה של העדות החזותית, האנושית או הדוממת, לתהליך יצירת תודעת שואה/רצח עם.
– ניתוח מתחים הנפערים בין המחקר ההיסטורי לאופן הייצוג החזותי של השואה/רצח עם.
– מקומם של מוסדות, גופים ואמצעי תקשורת בתהליך הטמעתן, הפצתן וקביעתן של יצירות חזותיות כמייצגות נאמנות של המציאות ההיסטורית.
– בחינת מעמדו של ההיסטוריון ומקומו של היוצר ומה שביניהם, בהליך עיצוב תודעת השואה/רצח עם.
– ניתוח לקסיקלי – מונחים שישמשו את אבני היסוד של שפה מקצועית חדשה שתכלול ביטויים שיסייעו להגדיר ולאפיין את הפער בין המאורע ההיסטורי לסיפור הפופולרי ואת התהליך הקשור בין שני קטבים אלו.
– כיצד נבנה היום הזיכרון על רצח עם בזמן אמת כאשר הכול מתועד בתקשורת לעומת זיכרון הנבנה על מאורע היסטורי?
– מקומה של השואה והכחשת השואה בשיח הפוסט-קולוניאליסטי.
– שינויים שחלו בהבנת מיקומה של השואה במאה ה-20 במבט רטרוספקטיבי.
– מחקרים חדשים במושג ‘שואה תרבותית’ במדינות שונות: סין, רוסיה, המזרח התיכון וארצות הברית והשלכותיהם על מחקר השואה.