פרסום // ספר: פסיכואנליזה, פוסט זיכרון והשואה - משפחת כהן הסלוניקאית וטראומה לאורך הדורות (רוני אלפנדרי) [אנגלית]

כתובת ההודעה: https://www.hum-il.com/message/1080707/

Alfandary, R. 2021, Postmemory, Psychoanalysis and the Holocaust, London: Routledge

זיכרונות בקופסה

העובדות היבשות ידועות: קהילת יהודי סלוניקי מנתה כחמישים אלף אנשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה נותרו רק כחמשת אלפים. התמזל מזלי להיות צאצא של השורדת היחידה למשפחת כהן הסלוניקאית, זאת בזכות העובדה שסבתי, ריטה כהן פארנטי, עלתה לפלשתינה יחד עם בעלה שמואל ואמי בת השנתיים אסתר בשנת 1934. במקביל, שנים מבין שמונת אחיה, ליאון ואיזק, היגרו לפריז שם קיוו לשפר את גורלם לאור התנאים הכלכליים והחברתיים הקשים שפקדו את יהודי סלוניקי בשנים שבין המלחמות. שניהם, ומשפחותיהם, לא שרדו את השואה ומתו באושוויץ, כמו גם בני משפחתם שנשארו בסלוניקי.

 

חלופת המכתבים בין שלושת קודקודי המשולש המשפחתי הזה, סלוניקי-פריז-תל אביב, שנמצאו בנסיבות שונות ומשונות במהלך שני העשורים האחרונים מהווים אוסף מרתק של כאלף מכתבים, גלויות, צילומים ומסמכים שונים, הבסיס לספר חדש שיוצא לאור בהוצאת רוטלדג' הבריטית.

 

הירושה המשפחתית המורכבת הזו מאפשרת הצצה אינטימית ומפורטת לתוך חייהם של קרובי משפחה שלא הכרתי אך זיכרונם ליווה אותי לאורך ילדותי ובגרותי. רוב המכתבים נכתבו בצרפתים וחלקם בלאדינו. קריאת המכתבים והתבוננות בתצלומים השונים מהווה מעשה של הקשבה לעדות. כתיבה עליהם וניסיון להתחקות אחר ההקשר האישי, המשפחתי והחברתי שבהם הם נכתבו, מהווה פעולה של יצירה, ואולי אפילו מתן חיים לזיכרון העבר, הזיכרון של החיים בהם לא היה לי כל חלק. פוסט זיכרון.

 

היסטוריונים הם אנשים שקוראים מכתבים שלא נשלחו אליהם בניסיון להבין משהו על העבר ואולי לחיות אותו מחדש. אולי אף ליצור אותו מחדש. העיסוק במכתבים יכול לייצר מערבולת שבה הקורא מטלטל בין המוכר ללא-מוכר, בין הביתי לאל-ביתי. הרגע הזה בו המוּכָּר (Heimlich) הופך לזר ומבעית (Unheimlich) הוא רגע מכריע בתרבות המודרנית. מה שאבד, מה שהיה מוכר, מפנה את מקומו לחדש שהוא התמזגות בין הישן לחדש.

 

העדות שעולה מקריאת המכתבים היא חלקית. חלקיות זו היא בלתי נמנעת בסיפורי עדות, במיוחד של מצבי קיצון. הזיכרון המועבר בחלקו בלבד משחזר אצל הקורא את חווית הפציעה. מה שמופנם אינם רק שרידי הזיכרון, אלא המבנה החלקי והמפוצל של הזיכרון, מעין מקום שהוא לכאורה חלל ריק במבט ראשון אבל לאחר התבוננות והקשבה רפלקטיבית מתברר כחלל מלא ברגשות שאותם קשה לתאר.

 

האוסף מכיל שלושה נרטיבים מרכזיים ועוד עשרות התפצלויות. הנרטיב המרכזי הוא סיפור הגירתם של איזק וליאון כהן מסלוניקי לפריז במהלך החצי הראשון של שנות העשרים והשתלשלות השתלבותם בחיים בצרפת. איזק עסק במסחר, תיווך ויבוא במסגרות שונות בעוד שליאון התחיל את דרכו כנראה כשותפו של איזק אולם במהרה נפרד ממנו והחל קריירה כמנהל חשבונות. התקדמותו העסקית של ליאון מתועדת במספר רב של מכתבים המפרטים את קשריו המגוונים עם חברות שונות בפריז, מרסיי וסלוניקי. במכתבים אלו ישנו תיעוד מדוקדק של הקשרים העסקיים שרקם, לצד קשריו החברתיים לעיתים עם אותם אנשים.

 

מר ריצ'ארד היקר

 

… זמן רב עבר מאז קיבלתי ממך חדשות. אחי אמר לי שכתב לך מכתב ואמר לי כי מאוד הופתע לא לקבל ממך תשובה, כי לפי דעתו, השינוי בעסקים צריך להיות מתועד במכתב. מכיוון שאין לי יותר שום אינטרס איתך, זה ברור שהעסק בשדרת גריבלדי לא צריך להיות על שמי יותר. אני לכן מבקש שתעשה את מה שצריך כדי לסדר את זה… אני מאמין שמילאתי את חובותי כלפיך. אף על פי כן, בגלל היחסים האישיים שלי איתך במהלך שש השנים בהן עבדתי איתך, ובגלל הכבוד שיש לי עבורך, אני עדיין יכול לבוא למרסיי לעשרים יום ואולי אפילו לחודש אם אתה תרגיש שתצטרך את עזרתי. נוכל באותה הזדמנות לסגור את השאלות לגבי החנות.

 

בשנת 1933 הוא פגש ונשא לאישה את בונדי שאול, בת למשפחה סלוניקאית שהיגרה לצרפת בתחילת שנות העשרים. השניים מתחתנים ומביאים לעולם את בנימין בשנת 1935 ואת אליאן ראשל בשנת 1939.

שני ילדי היקרים לאון ובונדי,

 

קיבלתי את מכתבך הנכבד ושמחתי שמחה גדולה לראות את תמונתכם מהחתונה, מזל טוב ועסקים מוצלחים שייתן לך השם.

אתה לא כותב לי, לאוניקו היקר, במה אתה עוסק? לפי מה שאומרים לי, אתה עובד עם חותנך היקר. הנכון הוא?

מצא חן בעיני מאוד לשמוע את הבשורה הזאת, אני מודה לך מאד עבור המאמץ שהשקעת בעניין התרופה. אני מרגישה יותר טוב, תודה לאל.

אינס היקרה מתגעגעת מאוד, היא לא קיבלה ממך לא מכתב ולא תמונה. היא מאד מדוכאת, כתוב לה מכתב חיבה. היא מאד דורשת בשם כל המשפחה כמו שאתה אכן יודע.

אני מחכה לגרביים האלסטיות שהבטחת לי כמו לירושה. הורידים שלי מאד נפוחים ואני כבר לא יכולה יותר ללכת עם תחבושות. אני מבקשת ממך לאון היקר שתעשה את כל האפשר כדי לשלוח אותם בקרוב…

לגבי השאר אני לא מאריכה הפעם, אני מחבקת אתכם מכל הלב, את בונדי היקרה יחד עם הוריה. דרישת שלום.

מכל הלב.

אמא

מהתמונות הרבות המצויות באוסף, נראה כי חייהם לפני תחילת המלחמה היו טובים. תמונות המשפחה (ביניהן תמונות סטודיו אמנותיות) וגלויות רבות מתעדות את חייהם היומיומיים שכללו גם נסיעות חופשה מחוץ לפריז. ברבים מהמכתבים שליאון קיבל מבני משפחתו מסלוניקי, מבוטאות טרוניות כלפי שמירת הקשר עם איזק שמיעט בקשר מכתבים או גלויות וכאשר עשה זאת, היה זאת בעיקר בכדי לבקש תמיכה כספית. היחסים בין האחים החלו לסבול ממתחים על רקע זה ולא אחת ליאון גער באיזק על התנהלותו.

 

לאון היקר,

אנו מאד מודאגים כי לא שמענו ממך זה יותר מחודש מאז ששלחתי לך את מכתבי האחרון אשר נשאר ללא מענה. קיווינו לקבל כל יום כמה מילים ממך כי אנחנו לא שמענו ממך מאז החתונה שלך.

אני מקווה שאתם מרגישים טוב ושהאיחור הזה הוא רק מתוך שכחה…

לפני כמה ימים קיבלנו מכתב מריטה מפלסטינה. היא מבשרת חדשות טובות. העסקים של בעלה די משגשגים, הוא יודע להסתדר וריטה מספרת לנו שהיא מאד מאושרת איתו. היא רק מתלוננת שהיא מאד מתגעגעת אלינו ובעיקר אל אמא.

לגבי אמא, אני מוכרח להגיד לך שהיא לא חשה בטוב בימים האחרונים, היא הייתה צריכה לשכב במיטה וקראנו לרופא. כעת היא מרגישה יותר טוב אודות לטיפולו המסור של ד"ר פסאינוס הטוב אשר המליץ בעיקר על מנוחה. היא צריכה לשמור על דיאטה שהוא המליץ, לחץ הדם שלה הוא כרגע 120 אני מקווה שבריאותה תשתפר עם הטיפול הטוב שניתן לה.

לאון היקר, אנא הזכר לאיזק את הבטחתו לכתוב לנו לעיתים קרובות יותר. הוא אמר לנו שהוא יסתדר אתך בנושא הזה.

אני מסיים ומקווה שבקרוב נקבל חדשות טובות ממך ומבונדי היקרה.

באהבה שלך

אלי (אחיו של ליאון)

 

ליאון ואיזק ומשפחותיהם נאסרו על ידי המשטרה הצרפתית ב- 1942, הועברו למחנה מעבר בפרבר הפריזאי של דארנסיי ומשם נשלחו אל מותם באושוויץ בנובמבר 1942. בני משפחתו של ליאון, חמשת אחיו ואחותו של ליאון שנשארו בסלוניקי יחד עם צאצאיהם, נרצחו גם הם על ידי הנאצים, כמו רוב קהילת יהודי סלוניקי. אין בנמצא כל פרטים אודותם. מהם לא נותרו אפילו מכתבים.

על ימיהם האחרונים של ליאון, בונדי וילדיהם בצרפת ניתן ללמוד מהמכתב הבא…

 

… כאשר מאדאם פרומנט באה לבשר לי את הבשורה האיומה, איך נעצרו כולם, אחותך המסכנה, גיסך, שני הקטנים, הוריך היקרים, אחותך סוזן, לא יכולתי להאמין בכל כך הרבה חוסר מזל, האם יתכן שדברים כאלה יכולים להיעשות, לקחת את המבוגרים משם זה דבר אחד, אנחנו במלחמה, אבל נשים, ילדים קטנים ומסכנים וקשישים, זה נורא מדי… במיוחד כפי ששמעתי שקרה שאחותך המסכנה מתרסקת על הרצפה… אני כל כך מודאגת מבריאותה ובעיקר בנימין ואליאן הקטנים… נאמר לי שהדייר מולם קיבל מכתב בנובמבר ובו נאמר לו שהם בדרנסי, אך הם נסעו באותו ערב למקום לא ידוע… אני לא מאמינה שהמעצר הזה נוגע לדת, אני מניח שזה קשור לכך שהם היו אזרחים טורקיים…

אם יש לך חדשות, אני מתחנן ממך רוזט יקרה תודיע לי…

 

הנרטיב השני מתבסס על המכתבים שנשלחו לריטה כהן פארנטי מפריז ומסלוניקי לאחר עלייתה לארץ ישראל בשנת 1933. שמואל פארנטי היה פעיל ציוני בסלוניקי באגודת תיאודור הרצל שבה היה חבר גם בנימין כהן, אחיהם הצעיר של ליאון וריטה. למרות התנגדותה המסוימת של ריטה, שחששה לעזוב את אמה האלמנה, אחותה ואחיה הרבים בסלוניקי, המשפחה הצעירה עלתה לפלסטינה. הם התיישבו בתחילה בשכונת שובע בתל אביב, שכונה ששכנה על גדות נחל איילון.

 

ריטה יקירתי,

 

… קיוויתי לקבל חדשות לגבי מה שקורה לך בנוגע למאורעות העצובים שקורים היום בפלסטינה. מה המצב שלכם כיום? איך אתם מרגישים? האם אתם במאבק? והאם אתם מסתכנים במגורים שלכם? ….

אני מקווה שאתם מתגברים על הפחד או שאתם לא פוחדים ושהכל יהיה טוב. … קיבלתי את התמונות של כל המשפחה , הילדים נראים חמודים והם נראים שהם מסתדרים טוב. … אני ובונדי והתינוק מרגישים טוב מאד, בונדי ממשיכה להניק את בנימין, שזה שמו של הקטן כפי שאת לבטח יודעת. חגגנו לו חצי שנה בעשרה למאי יחד עם השן הראשונה שלו. יש לו כבר שן שנייה ואחר כך יבואו השאר, אמו מקדישה הרבה זמן עבורו…

 

אוהב,

ליאון

 

הנרטיב השלישי מתאר את קורות בני המשפחה שנותרו בסלוניקי.

 

לבתי האהובה ריטה,

 

שתדעי, יקרה, שאיני נמנעת מלשלוח לך מכתבים. את אומרת שאינך מקבלת מכתבים ואני לא מפסיקה לשלוח אותם בצורה סדירה. אני מאד מודאגת. האם הרגל החלימה? אנא כתבי, אני מבקשת. האם כולם בסדר? סם היקר איך הוא עם הבריאות והעסקים.

שתי הבנות הקטנות האם הן בסדר? האם את מטפלת היטב בקטנה? לגבי נינה יש לי געגועים רבים, תני לה נשיקות רבות ממני וחבקי אותה. אני שלחתי לך עם מריקה שתי קופסאות קטנות של טז'יקוס Tazikos (מרצפן משקדים) שאינס הכינה. האם קבלת אותן? כתבי לי ריטה היקרה בהקדם האפשרי, שזאת תהיה אפילו גלויה. תני אותה לרג'ינה (רג'ינה) או לשרה, בכדי שלא תשלמי דמי דואר.

שתדעי לך ריטה היקרה שיש לך צורך בגרביים אלסטיות בגלל הורידים שיש לך ברגליים אומרים לי שהרגליים שלך נפוחות מאד, לעת עתה שימי תחבושות. סם היקר שתדע שזה מסוכן מאוד הנושא של הורידים, קנה לה שתי תחבושות שהיא תשים את זה בצורה לוחצת על הרגליים. שאלוהים ישלח לך בריאות טובה ועסקים טובים ותדאג לריטה כאילו אתה דואג לנפשך.

 

ראשל כהן

 

ראשל כהן, נפטרה שנה לאחר מכתב זה וגם את דבר מותה דווח במכתבים. אולם מותה של ראשל לא היה היחיד. גם בנימין כהן, אחיה הצעיר של ריטה, נפטר כשנה לאחר מכן ממחלה פתאומית. דבר מחלתו ואף מותו בתחילה הוסתרו מריטה כיוון שהיתה אז בהריון והיה חשש שהבשורות המרות יזיקו למהלך ההריון. את זכרו של אחיה האהוב בנימין, כמו גם את זכרה של אמה, הנציחה ריטה בכך שנתנה לתאומים שנולדו את שמותיהם, בנימין ורחל. זרם המכתבים החל והתמעט עם תחילת המלחמה באירופה. מעבר לכך שהגיעו פחות מכתבים, גם תוכנם נעשה דל יותר, לא אחת בגלל החשש מהצנזורה. כל המכתבים שנכתבו על ידי יהודים בסלוניקי עברו צנזורה ולכן היה צריך להשתמש במילות הסוואה ובקודים. כאן בא לידי ביטוי המעבר בין השפות השונות כאשר לעתים מידע ושאלות שבני המשפחה רצו להעביר מתחת לראדאר הצנזורה היווני נכתבו בלאדינו. המכתב האחרון שהגיע מסלוניקי מתוארך בשנת 1941 ובו מבטאת אחותה הגדולה של ריטה, אניס, דאגה גדולה מהבאות.

 

ריטה וסם יקירתי,

למה השקט הארוך הזה? האם את חולה, … יקירתי? למה את לא מוסרת בשורות הטובות? … אצלנו הכל הולך בסדר, ואנו עדיין מחכים לימים טובים יותר. …אתם לא צריכים לדאוג, אנו מוגנים היטב כנגד הפצצות המטוסים … תנשקי את הקטנים, תכתבי לנו מהר …

 

ואז המכתבים פסקו. ריטה נותרה עם השאלות שאט אט הפכו לודאות הנוראה מכל. בני משפחתה כולם נספו בשואה. כרבים מבני הישוב בפלסטינה, גם היא עסקה בשנים הראשונות לאחר המלחמה בהחזקת תקווה שאולי מישהו מבני משפחתה שרד ויגיע יום אחד לישראל. נעשו ניסיונות רבים לאתר ניצולים אך לא היו כאלו.

לאחר דיונים רבים בקרב בני המשפחה, הוחלט למסור את האוסף כולו למשמרת במוסד "יד–ושם" במסגרת הפרויקט, "לאסוף את השברים". נציג המוסד הגיע לבית המשפחה ובתהליך רגיש מעין כמוהו, קיבל את האוסף לידיו והתווסף "לקבר האחים" הדיגיטלי של קורבנות השואה. מקום קבורתם של בני משפחת כהן לא ידוע וכנראה שלא יוודע לעולם. נותר רק לקוות שהעדויות על חייהם של חלקם יהוו אנדרטה חיה ויצירתית לזכרם ולא אך ורק כפוסט-זיכרון מטריד ומכביד.

 

https://www.routledge.com/Postmemory-Psychoanalysis-and-Holocaust-Ghosts-The-Salonica-Cohen-Family/Alfandary/p/book/9780367491741

 

תזכורות יישלחו 10 ,5 ,2 ימים לפני האירוע וביום האירוע
השתנה בהצלחה

Warning: Cannot modify header information - headers already sent by (output started at /home/fnipqtjg/domains/hum-il.com/public_html/wp-content/plugins/google-analytics-dashboard-for-wp/includes/frontend/frontend.php:43) in /home/fnipqtjg/domains/hum-il.com/public_html/wp-content/themes/nucleus-child/functions.php on line 423