אהרון שמואל תמרת, כנסת ישראל ומלחמות הגוים, בעריכת צחי סלייטר וחיים רוטמן, ספרי בלימה: ירושלים-ברלין תשפ”א
הרב אהרון שמואל תמרת (1931-1869) הוא אחד מההוגים המרתקים והנשכחים של המחשבה היהודית במאה העשרים. הביקורת החריפה שמתח הן על הציונות המדינית והן על הרבנות האורתודוקסית ממשיכים לסקרן קוראים רבים גם היום, למרות שכתביו כמעט ולא מצויים בידי הציבור. חייו הפרוזאים של תמרת, כרב של כפר קטן בגבולה המזרחי של פולין, היו רק רקע למסכת פובליציסטית ורעיונית רחבת היקף, שצללה לקרבי תופעות מודרניות כמו פונדמנטליזם דתי ומדינת הלאום, ומתחה עליהם ביקורת מפתיעה בדיוקה שממשיכה להיות רלוונטית גם בתחילת המאה העשרים ואחת. במחשבה בהירה כתער, בסרקזם מר ובלהט נבואי תקף תמרת את המניפולציות של הלאומיות המודרנית ועמד על האופן בו דובריה מסווים את שאיפתם לעוצמה פוליטית מאחורי מסך רטורי של ערכים נאצלים.
לא תמיד החזיק הרב תמרת בהשקפה שלילית כל כך על הלאומיות המודרנית ובכללה על התנועה הציונית. בשלהי המאה התשע־עשרה הוא היה דווקא אחד מסנגוריה הנלהבים ביותר של הציונות, בה ראה תנועה של תחיה תרבותית ושחרור האינדיבידואל היהודי מהשמרנות הלופתת של הממסד הרבני. דעתו השתנתה משהבין כי התנועה החדשה שמה את הריבונות המדינית בראש מעייניה והוא החל לתקוף אותה בחריפות. מבחינתו היתה זו משיחיות של שקר, שלא לומר עבודת אלילים, אלילים שהאדם בודה מליבו בכדי להפקיד בידיהם את גורלו. הוא סלד מהאופי האלים בו שאפה הציונות לממש את שאיפותיה הטריטוריאליות, מרמיסת חייהם ועולמם של שאר תושבי ארץ ישראל ומהקרבת חיים יהודים ולא יהודים למען מטרה שאינה משרתת דבר מלבד כוח ושררה.
לא היתה זו נאיביות פציפיסטית פשוטה, אלא השקפה רדיקלית המציבה את היחיד ועולמו כאבן בוחן לכל תנועה רעיונית או פוליטית. מנקודת מבט זו אין כל טעם בהקרבת חייו של אדם אחד למען מדינה או לאום, ורעיונות התובעים הקרבה מסוג זה אין להם זכות קיום. כל תנועה רעיונית או פוליטית נועדה לשרת את האדם הפשוט ותנועות שאינן מכוונות לשם כך אינן אלא הונאה של בעלי שררה, המבקשים להם מכשיר לצבירת כוח ולהנעת ציבורים שלמים למטרותיהם שלהם.
מלחמת העולם הראשונה היתה בעיני תמרת עדות חותכת לפוטנציאל ההרסני של הלאומיות ששטפה את אירופה. מיליוני צעירים הלכו להילחם בשם המולדת ובשם השמירה על כבוד האומה ואיבדו את חייהם במלחמה חסרת סיבה, שלא היתה אלא סכסוך בין קומץ שליטים ציניים. בכך הצטרף תמרת לשורת הוגים ואנשי רוח שהמלחמה האכזרית הביאה אותם לחשוב מחדש על היסודות עליהם נבנתה הפוליטיקה המודרנית. חיבורו ‘כנסת ישראל ומלחמות הגוים’ (1920) עומד בשורה אחת עם ‘לאומיות’ (1918) של רבינדרת טאגור ו’לביקורת הכוח’ (1921) של ולטר בנימין, כשביקורתו של תמרת מובעת בשפת המסורת היהודית, המשבחת את תכונותיה המוסריות והפוליטיות של אומה הנתונה בגלות. במובן זה מהווה ‘כנסת ישראל ומלחמות הגוים’ חיבורו החשוב והיסודי ביותר של תמרת. חיבור בו חוברות יחד ביקורת הלאומיות וביקורת האלימות, הכרוכות לדעתו זו בזו לבלי הפרד.
מאה שנה אחרי הופעתו המקורית של הספר, נדמה שהדיון המובא בו על יחסיה של המסורת הדתית עם הלאומיות המודרנית רלוונטי יותר מתמיד. המהדורה החדשה מלווה במבוא המציג את הרקע הרעיוני וההיסטורי של הספר וממקם את דמותו הנשכחת של הרב תמרת במקום הראוי לה בהיסטוריה של המחשבה היהודית במאה העשרים.
חיים רוטמן הוא עמית קרן פולברייט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן. אחרי שהשלים את לימודי הדוקטורט בבוסטון קולג’ הוא הקדיש את השנים האחרונות לחקר רעיונות אנרכיסטיים במחשבה היהודית במאות התשע־עשרה והעשרים העשרים. ספרו“No King but God: Varieties of Jewish Religious Anarchism” עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מנצ’סטר יוניברסיטי פרס. בימים אלה הוא עובד על כרך נוסף של מאמרים בנושא וכן על הוצאת לקט כתבים של נתן חופשי.
צחי סלייטר הוא עמית פוסט דוקטורט במרכז הרמב”ם ללימודים מתקדמים באוניברסיטת המבורג. בשנה החולפת השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומחקריו עוסקים במחשבה יהודית־דתית במזרח־אירופה ובמפגש שלה עם מגוון רעיונות פוליטיים פילוסופיים ומדעיים. בימים אלה הוא עובד על פרויקט העוסק במתודות ספקניות בפילוסופיה היהודית במזרח־אירופה וכן על הוצאת לקט כתבים של שמואל אלכסנדרוב.
הוצאת ספרי בלימה נוסדה בשנת ה’תשע”ט בירושלים על ידי יוסי שווייג ואבינועם סטילמן במטרה להעלות על מזבח הדפוס כתבים שנשכחו ולפרסם טקסטים חדשים ורדיקליים הכתובים בלשון גבוהה ומשקפים את המסורת היהודית והעברית לדורותיה.