25 שנה לתהליך אוסלו, ציון דרך בניסיונות ליישוב הסיכסוך הישראלי-פלסטיני.
הנהגת התנועה הציונית הגדירה מראשית דרכה את יעדה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מתוך הכרה כי הדבר יהיה כרוך בהפרדתה מן האוכלוסייה הערבית המקומית. הניסיון לממש את היעד הזה נמשך עד היום, תוך שהוא כרוך בסכסוך מדיני ואלים. תהליך אוסלו, שהחל לפני כ-25 שנים בחתימה על הצהרת עקרונות בין ישראל לאש”ף בבית הלבן, בספטמבר 1993, הוא ציון דרך היסטורי ברצף הניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תהליך אוסלו נועד ביסודו לכונן ישות מדינית פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל על חלק משטחה של הארץ, ובכך להבטיח את החזון הציוני של המדינה היהודית. התהליך הביא להכרה הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות של שני העמים, והצדדים הסכימו שהמשא ומתן על הסדר הקבע יוביל ליישומן של החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. הסכמי הביניים השונים, לרבות החלוקה לשטחי A, B, C וההסכמים הכלכלי והביטחוני, ממשיכים להתקיים ולהסדיר את חיי היום יום.
אך תהליך אוסלו לא הניב עד כה הסדר קבע מדיני בין ישראל והפלסטינים. גורמי הכישלון נדונו ונותחו לעומקם במאמרים המופיעים בקובץ זה, שחוברו על-ידי חוקרים בכירים מתחומי ידע שונים ואנשי מעשה שהשתתפו בתהליך המדיני. בין הגורמים הללו: חולשת ההחלטות האסטרטגיות של מנהיגי הצדדים בכניסה לתהליך אוסלו והעדר הגדרה של היעד הסופי של המשא ומתן. נראה כי התהליך חסר את הבסיס המהותי שהיה עשוי לאפשר לצדדים לקבל את החלטותיהם ליישוב הסכסוך: מחויבות אמת של המנהיגים בכל צד להגיע להסכם מדיני, מתוך החלטה אסטרטגית הנתמכת על-ידי עמיהם ונשענת על הכרה הדדית שהם בעלי זכויות ומעמד שווים.
יש להניח כי הסדר כולל בין ישראל לפלסטינים הוא בר-השגה, אך הוא מותנה בגישת פיוס מעמיקה בין הצדדים. גישה זו יכולה להתבסס על עקרון ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, הנובעת מן ההכרה הבסיסית בזהויותיהם הלאומיות. בהתאם לכך יהיה על ההנהגות בישראל ובצד הפלסטיני לגשת בעתיד למשא ומתן על הסדר הקבע מתוך החלטה אסטרטגית הנתמכת על-ידי הציבור.
הבנה בקרב שני העמים שהם זכאים להגדרה עצמית ולשלום באותה מידה, ושהסדר שלום יבטיח את זהותם הלאומית ואת קיומם – גם אם רק על חלק מהמולדת – יכולה לשמש בסיס ערכי ומוסרי שיעניק לגיטימציה למנהיגים להכריע בשאלה קשה והרת גורל זו.
===
אל”מ (מיל.) ד”ר אפרים לביא הוא מנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל-אביב, ועמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון.
פרופ’ יעל רונן היא מרצה למשפט בינלאומי פומבי ופרטי במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ועמיתת מחקר במרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית בירושלים.
מר הנרי פישמן הוא עמית מחקר במרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל-אביב, חוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני ופועל בתחום קידומם של יחסי ערבים ויהודים
